השבתה של הגלות המודחקת |אבי־רם צורף

פסח נועד להטמיע בנו את חווית השעבוד, לא רק כדי שנעריך את החירות אלא גם כדי שנזכור תמיד מי אנחנו באמת. בעקבות דרשת ה"בן איש חי" לשבת הגדול 

באחת מדרשותיו לשבת הגדול דן ר' יוסף חיים מבגדד, ה"בן איש חי" (להלן: הרי"ח), בשאלת משמעויותיה התיאולוגיות של חוויית הגלות שקדמה ליציאת מצרים. בדרשה זו הוא מתבונן על סיפור יציאת מצרים שלא על שם הגאולה המצויה בסופו, אלא על שם חוויית המדוכאים המצויה בראשיתו. חוויה זו היא ההופכת לחומר הגלם המכונן את חגיגת הפסח, ואילו החירות נדחקת בו לקרן זווית.

הפסח משיב את המסבים אל שולחן הסדר אל חוויתם כגולים. עולים חדשים מאתיופיה מתכוננים לחג, 2007
צילום: חיים אזולאי, פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה

מפגש עם היעדר

הרי"ח מספר באמצעות משל על ילד יתום שאומץ בהיותו בן חמש על ידי איש עשיר אשר "פרנסו באכילה ושתיה ומלבוש בכבוד כאחד מבניו ממש", כל זאת עד שגדל והיה לעלם חמודות בן עשרים. בזמן זה התחוללה ההתרחשות אשר הביאה לשינוי במצבו של היתום בבית אביו המאמץ:

ויהי היום והעשיר יושב על שלחנו ואשתו יושבת לימינו… ויבא עני אורח לבקש צדקה ונדבה מן העשיר, ונכמרו רחמיו עליו ביותר, ויתן לו מאה זהובים, והעני נבהל מאד מריבוי המתנה הזאת שלא שמע ולא ראה שיתנדב אדם סך כזה אפילו הוא עשיר גדול… על כן בראותו עתה סך הצדקה כי רב הוא, פתח פיו לברך את העשיר ואת ביתו ברכות עצומות … והנה אשתו של העשיר, אשר שומעת קולו… נשתוממה על המראה ותאמר לבעלה הלא זה העני בעד מאה זהובים שנתת לו בירך אותך כל כך, והודה בטובתך והחזיק לך טובה הרבה… וזה היתום אשר יש לו קרוב לעשרים שנה בתוך ביתנו, אוכל ושותה ולובש ביקר וכבוד כאחד מבנינו… ועם כל זה מימי לא שמעתי שום ברכה והודאה בעבור הטובה שאנחנו מטיבים עמו דבר יום ביומו זה שנים רבות (בן איש חיל, דרוש א' לשבת הגדול).

כניסת העני אל הסיפור היא המטלטלת את מצבו של היתום ומשנה אותו מקצה אל קצה. חווית ההיעדר איננה נוכחת בקיומו של היתום, אשר הפך לבן בית אצל העשיר ושכל טובו מונח לפניו. העני הוא זה המציג את המחסור לראווה, הוא זה הטבוע בחותמו של ההיעדר. על כן תגובתו לתרומתו הגדולה של העשיר היא בהלה – השפע שהורק אל כיסו מאיים עליו, שהרי הוא מביא לתמורה במצבו, הוא מערער את ההיעדר המוחלט שהיה סממן ההיכר שלו, והוא אף חורג מכל מתנה שהורגל בה.

רגע המפגש בין ההיעדר המוחלט המגולם בדמותו של העני לבין החסד המתפשט החורג שנוקט העשיר הופך בסיפור לרגע הולדת הברכה חסרת הגבולות. המתנה החורגת מן הדפוס המוכר היא המולידה את הברכה, ואת החריגה ניתן לחוש רק מתוך המחסור.

אך דמות העני איננה אלא דמותו של מבקר רגעי המצביע על האנלוגיה המתקיימת בינו לבין דמות היתום. העני משיב לפתחו של היתום את חווית ההיעדר, את המרוקנות מן הכוח, שהיתום עוד טרם היטיב לפתח עמן היכרות אינטימית. מבחינת אשתו של העשיר, הצרימה העולה מן האנלוגיה בין העני לבין היתום המאומץ – חריפה ביותר. הברכה המתפשטת, חותמה של חווית ההיעדר, איננה נותנת את רישומה בדמותו של היתום המסב אל שולחנה. דמותו של העני היא זו החושפת את היעדרו של ההיעדר מקיומו של היתום, ומולידה את הצרימה המחייבת תיקון.

לחיות כאסופי

על מנת להביא לשיכוך הצליל הצורם פונה העשיר ליתום ומוציא אותו מביתו – "ויאמר לו: עד עתה סבלתי אותך בביתי, אך עתה לך לך אל מקום אשר תחפוץ, ואין לך רשות להיכנס לביתי". בפעולה זו לא הגיב העשיר למעשה של כפיות טובה מצדו של היתום. היא נבעה מן הפער שנחשף בברכותיו של העני שהופיע לרגע בביתו. היתום, מצדו, אף איננו מנסה להתחנן על נפשו אלא נפרד בטוב ויוצא. בצאתו מבית העשיר מושבת ליתום חווית ההיעדר שהונכחה קודם לכן באמצעות דמותו של העני:

וכאשר יצא מבית העשיר הוכרח ליכנס לפונדק אחד לגור שם, כי אין איש מאסף אותו הביתה, וישב שם על הקרקע כי אין לו אפילו מחצלת לישב ולשכב עליה, ויהי לעת ערב ותרעב נפשו, וילך אנה ואנה ללות איזה פרוטות לקנות מאכל, ולא מצא מי שילוה לו… וישן בלילה על הארץ.

במהלך שהותו מחוץ לבית העשיר משיב לעצמו היתום את חווית יתמותו, אשר חושפת את המצב שבו היה נתון עד כה. הפיכתו לבן בלי בית, למי שאין איש אשר אוסף אותו לביתו, מצביעה על זהותו כאסופי, כמי שלא היה בן בית אף כשגדל בבית העשיר. דמותו של היתום בשלב זה הולכת ונטווית אל דמותו של העני המידפק על הפתחים שאותו פגשנו בתחילת המשל.

בצר לו, אין ליתום אלא להשליך את יהבו על אחרים שיאספו אותו לביתם וילוו לו כסף על מנת לאכול, אך אין הוא זוכה למושיע והוא הופך לנער משלוחים המביא מצרכים מן החנויות אל בתיהם של הקונים – עבודה שאף היא יש בה מן ההידפקות על הפתחים, מן ההליכה אל בתיהם של בעלי הממון המסוגלים לרכוש את המזון שהוא עצמו אינו יכול ליהנות ממנו כלל. במהלך שלושה ימים שרוי היתום בתוך חוויתם של המדוכאים, אשר עד עתה הודחקה והוכחשה, וברגע שבה אל עולמו. חווית היתמות שבה והופכת לחוויית היסוד הקיומית שלו. שלושת הימים מביאים אותו לתחושת קוצר הרוח, ביטוי אשר באמצעותו טווה הרי"ח את הנמשל – דמויותיהם של בני ישראל הצועקים מקוצר רוח ומעבודה קשה – אל תוך המשל עצמו, ובכך מטעין את חוויית ההיעדר אף במישור הסמלי.

לאחר ארבעה ימים קורא העשיר ליתום לשוב אל ביתו ולהסב אל שולחנו כבראשונה. ברגע זה מתוארת שמחתו של היתום "כאלו עתה נולד חדש בעולם". אלא שמעתה אין שהותו בבית העשיר כשהותו של בן בית, אלא כשל אסופי. חוויית האסופיות היא זו החושפת בו את כוחו של המדוכא – הברכה המתפשטת. היתום, כאיש העני לפניו, איננו חדל מלברך את הזוג שהשיב אותו אל ביתו. שינוי זה בהתנהגותו של היתום מוסבר על ידי העשיר לאשתו בצורה פסיכולוגית.

כך, כל עוד גדל הנער היתום בביתם, טען העשיר, לא ניתן מקום לחווית היתמות המכוננת בקיומו. הטלטלה הקיומית ותחושת ההיעדר הודחקו אל פינה נסתרת בתודעתו. היציאה מבית העשיר הייתה בבחינת השבתו של המודחק, הקיום המחודש כבן בלי בית, כמרוקן מכל כוח, כמי ש"לית ליה מגרמיה כלום" – כזיהויה המקובל של כנסת ישראל. הכניסה המחודשת אל ביתו של העשיר מתוך תודעת האסופיות והריקון נחווית עתה כקבלת שפע אינסופי אשר חורג לחלוטין מן המצוי. החיים בביתו של העשיר לא נחווים כהכרח אלא "בתורת חסד וצדקה". חוויה זו היא המחייבת את יצירתם של כלי הקיבול אל השפע, כלי הקיבול הנוצרים מברכותיו של חסר הכוח.

גולה בתוך הבית

למשלו של הרי"ח ניתן להציע פירוש מצומצם ולפיו נועדה גלות מצרים להפוך את הטובה שהורעפה על בני ישראל לפלא, לדבר שאיננו מן המוכרח, כפי שאכן מציע הרי"ח בעצמו בהמשך דבריו. אך ניכר כי השימוש בדמותו של היתום על מנת לייצג את בני ישראל, וטווייתה של מערכת הסמלים המייצגים אותם אל תוך סיפור המשל, מצביעים על עמדה רדיקלית יותר.

המשל איננו מספר את סיפורו של בן שהוריו מבקשים ללמדו כי הדברים שלהם הוא זוכה אינם מובנים מאליהם. סיפורו של היתום הוא שונה בתכלית – היתום איננו שב עוד למצבו הקודם, שבו קיומו כאסופי טושטש. אדרבה, היתום חוזר אל בית העשיר לאחר ששב אל חוויית האסופיות, לאחר שרכש מחדש את עמדת המרוקנות מן הכוח. הוא שב אל ביתו הקודם כגולה בתוך ביתו, כמי שמעמדו איננו מוצק, כמי שחייו הם בתורת חסד וצדקה. העני – המדוכא האחר הבא מן החוץ – הוא המערטל את היתום ממסכת ה"בן" שעטה על עצמו, ומניע את התהליך הגורם לו להשיב את יתמותו המודחקת אל קדמת הבמה.

נראה כי כך מבקש הרי"ח לספר את סיפורם של בני ישראל. גלות מצרים משיבה את חווית היתמות המודחקת האמורה לעמוד בתורף החוויה הדתית. קוצר הרוח שמתוכו עולה זעקתם מכונן את חוויתם כמדוכאים וכגולים, וכאשר הם נגאלים אין הם מתרחקים מחוויית היתמות, אלא אדרבה – הם נגאלים כאסופים. כנסת ישראל היא לעולם חסרת כוח, אך לעתים היא מבקשת להכחיש את היותה גולה ומשתוקקת לראות את עצמה כבעלת כוח. כאן מזמן הרי"ח את דמותו של העני, את דמויות המדוכאים האחרים, המציבים כמראה בפני כנסת ישראל את היסודות הקיומיים שהיא מבקשת להכחיש, ולהסיר את מסכת הריבון שהיא מבקשת לעטות על פניה.

כך הופך הפסח בכתיבתו של הרי"ח לחג המשיב את המסבים אל שולחן הסדר אל חוויתם כגולים, כגרים תמידיים וכבני בלי בית. החירות איננה נתונה אלא בהשבתה של הגלות המודחקת, בראייתו של החסד כהשלמה אפשרית של ההיעדר, אך כדבר שהוא תמיד חריג ולעולם לא הכרחי. בפסח נוטשת כנסת ישראל את התקווה המדומה לקיום טבעי של בת בית ומתפייסת עם מעמדה כיתומתו המאומצת של הקב"ה, זו המסוגלת להעניק לו את ברכותיה

אבי־רם צורף מלמד במדרשת "באר" בירוחם ודוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015