במקורה, הגדה של פסח היא כולה דברי הלל לה' על הטוב שגמלנו. אמנם ליהודים שחיו בגלות תחת עול שעבוד היה קושי להזדהות עם נוסח חירותי זה, אך בימינו יש לשוב אליו
לפני שנים אחדות ישבנו לסעודת ליל הסדר, וכשאמרנו: “הא לחמא עניא… השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין“, ביקשה בתי שאסביר את הדברים. תרגמתי לה לעברית, וכמצוות אנשים מלומדה רציתי להמשיך הלאה. אך היא התעקשה ואמרה: “אבל אנחנו לא… למה אנחנו אומרים דברים לא אמיתיים, הרי אנחנו לא עבדים, ובכלל אנו יושבים בארץ ישראל, אז למה אתה אומר השתא עבדי? ולמה לשנה הבאה בישראל?“
ה“שולחן עורך“ נדחה קצת וה“מגיד“ התארך באותה שנה, כי בזכותה נפתח דיון סביב השולחן: האם ניתן לשנות, צריך לשנות או שאולי אין משנים ממטבע שטבעו חכמים. באותה שנה, לצדו של רבי עקיבא עלה גם הנס כריסטיאן אנדרסן על שולחננו, ונזכרנו כולנו בילד הקטן שמעז ואומר “המלך הוא ערום“ בסיפור בגדי המלך החדשים. וכי איננו יושבים בארץ ישראל? וכי עבדים אנו ולא בני חורין? במאמר זה אנסה להראות שההגדה של פסח היא דוגמה ברורה לחיבור שלא קפא על שמריו אלא הותאם לאורך הדורות למציאות המשתנה, עד דורנו אנו.
מקום לרחשי הלב של כל דור ודור. הגדה של פסח
צילום: הדס פרוש, פלאש 90
רחשי הלב של כל דור
במקורה, ההגדה עניינה הוא דברי הלל והודאה לקב"ה על הטוב שגמלנו, על שהוציאנו ממצרים וגאלנו מעבדות לחירות. אולם ליהודים שחיו בגלות תחת עול של שיעבוד, רדיפות ופוגרומים היה קושי להזדהות עם המסר של השמחה וההלל על היותנו בני חורין. הם היו שרויים תחת עול של משעבד, וייתכן שאף חשו שגלות אחרונה קשה מהראשונה. ואם כן לשמחה מה זו עושה, מה לי בין גלות מצרים לבין גלות אדום. חכמי התקופה נתנו ביטוי לתחושותיהם העמוקות למרות שאלו סתרו את מהותו של החג, ולא סברו שיש להתעלם מהמציאות הקשה הקיימת. ואכן, הד לתחושה זו קיים בהגדה צרפתית מימי הביניים שבה כתוב:
פסח מצרים אסירי יצאו חופשיים / פסח דורות בעלונו אדונים קשים…
פסח מצרים גאלת בזרוע עמך / פסח דורות דוממתי מפני זעמך…
פסח מצרים מושיע בתינו הציל / פסח דורות נועדו אריות ואין מציל…
(דוידזון, אוצר השירה והפיוט, פ' 144).
ביטוי נוסף לתחושה זו קיים במחזור נוסח רומניה ובהגדות בנוסח זה, שבהם מובעת תקווה שכשם שאלוהים הושיע את ישראל מגלות מצרים כך יושיעם מהגלות הנוכחית – גלות אדום.
במצרים שלחת אותות ומופתים / ובאדום תשלח תמרות עשן ומופתים…
במצרים שלחת משה ואהרון / ובציון תשלח נגיד ולבוש בדי ארון.
במצרים הושעתנו שוכן רוּמה / ובמהרה תגאלנו מעול ישמעאל ודומה
(דוידזון, אוצר השירה והפיוט, עמ' 290).
החירות שנטלו לעצמם פייטנים אלו להתייחס לתקופתם ולא לגאולת מצרים בלבד נמצאת כבר בתקופת התנאים: רבי עקיבא, שחי בדור החורבן, חש את החֶסֶר. הוא חלק על רבי טרפון (משנה, פסחים, י, ו) וקבע שאין להסתפק ולחתום את ההלל שבהגדה בברכה על גאולת מצרים, אלא יש להביט בעין מפוכחת על המציאות ולחתום את ההלל בברכה שיש בה בקשה לגאולה העתידה.
שינויים אלו ואחרים בנוסח ההגדה מעידים אפוא שההגדה אינה מסגרת קפואה וחתומה, אלא יש בה מקום לרחשי הלב של כל דור ודור. כל דור על פי מאפייניו, קשייו, מאווייו ותקוותיו.
סימני הגלות בהגדה
חכמים בדורות של שיעבוד לא יכלו להתעלם מהיותנו עם משועבד בגלות אדום ולכן קבעו שיש להכריז בתחילת ההגדה: "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים… השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". זו הכרזה שאומרת שאמנם במציאות הנוכחית איננו יכולים ליהנות מפירות היציאה ממצרים שבעקבותיה יצאנו לחירות והובאנו לארץ ישראל, אולם אנו מאמינים שבשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ואף נהפוך לבני חורין.
המשניות בפרק העשירי במסכת פסחים מתארות את מהלכו של ליל הסדר. עיון בפרק זה, על אף שנכתב אחרי החורבן, מלמד שעדיין שררו בו תפיסות של טרום־חורבן, והדבר השפיע על מבנה ההגדה ותוכנה. לאחר שהופנם המצב החדש נעשו בהגדה מספר שינויים, כגון החלפת הסדר בין המגיד לסעודה, שינוי השאלה השלישית של הבן ושינויים נוספים שחלו ב"מגיד": בזמן המשנה פתחו בסעודה ("שולחן עורך" – "הביאו לפניו שני תבשילין"), וזו הייתה לפני "מגיד".
נראה שהדבר נבע מכך שבזמן הבית עיקר המצווה היה הקרבת קרבן פסח ואכילתו (והעובר על מצווה זו נענש בכרת), ועל כן בו פתחו, וההגדה נאמרה רק לאחר קיום מצוות קרבן פסח (שאלות מה נשתנה ברורות רק לפי סדר זה – שהרי לפי הסדר שלנו הילד שואל קודם שראה שינוי שמעורר תמיהה, שהרי עדיין לא טבלנו שתי פעמים, עוד לא אכלנו מצה ועוד לא אכלנו מרור). בשנים הראשונות שלאחר החורבן עוד המשיכו לקיים סדר זה, אולם לאחר תקופה שבה הפנימו שהמוקד עבר מקרבן פסח לסיפור יציאת מצרים שונה סדר הדברים וה"מגיד" הוקדם ל"שולחן עורך".
השאלה השלישית ב"מה נשתנה" הייתה: "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". נראה שנהגו לאכול צלי אף לאחר החורבן כזכר למקדש, עד שהדבר הופסק כדי שלא ייראה כאוכל קודשים בחוץ. כשהופסק המנהג של אכילת צלי בליל פסח הוחלפה גם השאלה באחרת (מסובין).
המשנה קובעת: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". אולם ההגדה שלנו לא כוללת את הדרשה על הפסוק האחרון: "וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ההסבר לכך ברור (כפי שהסביר רד"צ הופמן): בזמן הגלות לא היה מתאים לומר "ויביאנו אל המקום הזה", ועל כן הדרשה למילים אלו הושמטה מההגדה. סימני הגלות נותנים אפוא את אותותיהם בהגדה והוראה שכתובה במפורש במשנה לא מבוצעת כלשונה, כנראה מאחר שחכמי הדורות הסיקו שאין ראוי לומר דברים שלא תואמים את המציאות הקיימת.
גאולתנו ופדות נפשנו
באותה משנה כתובה גם אמירה סתומה במקצת: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". התלמוד (פסחים קטז, א) מבאר: "מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו".
לפי רב, יש ליישם את הרעיון של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" בקריאת צוואתו של יהושע בן נון (יהושע כ"ד א'־י"ג), שבה הוא סוקר את תולדות ישראל מימי תרח, הירידה למצרים והניסים שאירעו שם, ומסיים בתיאור המלחמה על הארץ, כיבושה והישיבה בה. אולם בימינו אנו מיישמים את דברי רב באופן משונה ואף מביך למדי. אנו עוצרים בסוף פסוק ד' שבו מתוארת ירידת בני ישראל לארץ מצרים.
הגדת הקראים כוללת גם את פסוק ה' שבו מסופר על היציאה ממצרים, ומושמט בה המשך הפרשה המספר על כיבוש הארץ, בהתאם למצב של גלות. אולם ההגדה שלנו מעוררת שאלה: וכי קראנו את הפסוקים מספר יהושע שפותחים בעובדה שתרח אבי אברהם עבד עבודה זרה כדי לסיים בסיפור ירידתנו למצרים?
לפי שמואל הגנות והשבח צריכים להילקח מהפסוקים שמכילים את המילים "עבדים היינו":
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל־בֵּיתוֹ־לְעֵינֵינוּ, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ (דברים ו כא־כג).
אולם בהגדה שבידינו מצוטט פסוק כ"א בלבד. סביר להניח שבזמנים שבהם עם ישראל שכן בארצו אמרו את הנוסח עד פסוק כ"ג, שלפיו מטרת היציאה ממצרים היא ההבאה לארץ, אך מכיוון שאמירה זו לא התאימה להיאמר בגלות היא הושמטה.
רואים אנו אפוא שההגדה ביטאה את המצב הקשה והחסר של הגלות, שבה דברי השבח וההלל נאמרו ברגשות אמביוולנטיים ואולי אף קשים. ההגדה במקורה ביטאה רוח של גאולה ורוממות ואלו לא התאימו למצב של גלות וחורבן, ועל כן הושמטו ממנה דברי ההלל והשבח על הביאה לארץ ישראל. נראה שחכמי כל דור שינו, השמיטו ואף הוסיפו קטעים להגדה כדי להתאימה למציאות של דורם.
ומה עם דורנו? האם ימשיך במלאכת הדורות או יקפא על שמריו? עד מתי ישבו בית ישראל בתל אביב ובירושלים ויאמרו: "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל"? עד מתי ישב עם ישראל כעם חופשי בארצו וימשיך ויאמר: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"? האם לא ראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר קטעים שנקבעו להיאמר על ידי תנאים ואמוראים והושמטו מאחר שלא התאימו לזמן של גלות? האם לא ראוי להודות לא־ל ולשיר לו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו?
*
איתן רייך הוא מנתח מערכות בתחום המיחשוב ובעל תואר ד"ר מהמחלקה לתלמוד בבר אילן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015
