אופנת ההגדות מרובות הפירושים והפלפולים מסיחה את הדעת מעיקרו של ליל הסדר. יציאת מצרים היא סיפור פשוט על בחירת הקב"ה בעמו, ללא טעם וללא סיבה, ואת החוויה הקיומית הזו אנו מצווים להנחיל הלאה
המשנה מלמדת 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית כט), ורש"י מבאר: 'ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח'. הקשר בין פורים לפסח אפשר שכל כולו מתמקד בפורים, שהרי שני חלקים היו לנס: הצום בן שלושת הימים והמשתה שבסיומו נתלה המן, שחלו בפסח; והמלחמה והמנוחה ממנה – כמעט שנה לאחר מכן, באדר. אך אפשר שיש עוד קשר בין חג הפורים וחג הפסח. הרב ישעיה שטיינברגר עמד על קשר ניגודי במאמרו במוסף זה (גיליון פרשת תזריע), ואנו נלך בדרך אחרת ולפיה פסח אינו אלא המשכו של חג הפורים.
לא המקום לפלפולים
איך מתכוננים לליל הסדר? החובה נמצאת בהגדה: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אבל מהו בעצם סיפור יציאת מצרים? רבים מאיתנו עסוקים לא רק בניקיונות אלא בחיפוש השנתי אחר הגדה חדשה: וההגדות אכן לא מאכזבות – הן קיימות למאות ולאלפים; אלו בפלפולים דחוקים ואלו בניתוחים פסיכולוגיים של ארבעת הבנים; אלו בקיבוץ שיטות הראשונים, ואלו בקיבוץ פירושים ורעיונות לספר שמות; אחרות מלקטות מושגים הלכתיים הקשורים בפסח ובמצוותיו. הצד השווה שבכולן שהן מעמיסות פירושים על החלק המרכזי – 'מה נשתנה', ארבעת הבנים – ומזניחות לחלוטין את פיוטי ההגדה ואת הניסיון להבין באמת מה הרקע ל'חד גדיא' ומה רעיון הנומרולוגיה שב'אחד מי יודע'. הילדים עסוקים בלימוד אובססיבי של פירושים והגדולים מחפשים את הפירוש המקורי ביותר לקטע ההגדה שהוקצה להם על ידי עורך הסדר. ברם, כל הפירושים יוצרים מיסוך שמסתיר עובדה בנאלית: סיפור יציאת מצרים הוא סיפור פשוט בתכלית הפשטות, ללא דרשות וללא עיקומי אצבעות. מצוות 'והגדת לבנך' אינה מתקיימת בפירוש מתחכם כזה או אחר אלא בזרימה הטבעית של הטקסט, בריתמוס שמן 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' ועד 'ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו'.
מהי אותה "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן" (רמב"ם חמץ ומצה ז, א)? האם חזרה על פרשיות שמות, וארא ובא, בצירוף תקציר קליל של ספר בראשית? האם התמקדות בטעמי מצוות הפסח, המצה והמרור (כדברי רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו")? ובמה בדיוק עסקו כל אותו הלילה בבני ברק? כאמור לעיל, הפירושים ליציאת מצרים מחמיצים את המצווה, שכן הם עסוקים בסיפור על יציאת מצרים בשעה שאנו מחפשים אחר סיפור ביציאת מצרים. הסיפור הפשוט נעדר: "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא" (פסחים קטז). ההגדה, שזועקת סיפור היסטורי, מסתתמת בכוונות נסתרות, בהשוואות לשוניות ובגימטריות.
זיכרון חקוק
נחזור למהות הקשר שבין פסח לפורים. הגמרא הגדירה את האפרוריות של סיום קריאת המגילה במילים "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – ואף על פי כן אנו שמחים. אחשוורוש ממשיך למלוך ואיש איננו יודע מה ילד יום, ועדיין אנו מתבסמים. שכן פורים לא נושא בחובו שום בשורה של גאולה, מלבד הגאולה הגדולה מכול: אנחנו יהודים! לאן שלא נלך ובאיזו דרך חתחתים שלא נעבור, הגויים לא יכולים לקחת מאיתנו את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". גם אם נישאר שייכים למחנה הנרדפים והנרצחים, הוא בחר בנו. במהות העניין, לא מובטח לנו בסיומה של המגילה שננצח – יש אגרות ראשונות וכנגדן אגרות אחרונות. המלחמה עוד לא נערכה, וכבר העיר שושן צהלה ושמחה. שכן כשאנחנו יודעים מי אנחנו וכשאיננו שוקעים במחשבות נוגות כיצד להימלט בית המלך מכל היהודים, גם אם התוצאה הסופית איננה בידינו אנחנו כבר יודעים שנבחרנו. אם לטוב או למוטב – הכול בידי הקב"ה. ומכאן השקיעה אל תוך היין, שמאחד בין אלה שהיטיבו לבם ביין ובין אלה שהם אובדים ומרי נפש – שכן השיכור אין לו בעולמו כלום מלבד עצם חייו. ומשכך, העולם כולו דומה עליו כמישור.
זו משמעות הזיכרון. לכל אדם יש דברים החקוקים על לוח לבו, אשר שום דבר לא יכול למחות אותם. אלו הם רשמים, התפעלויות של הנפש שמבטאות את ייחודו ואת שונותו מהאחר. השיכור מפשיט מעליו את הסינון החיצוני ומאפשר ל'אני מאמין' שלו, ה'זיכרון', לפרוץ החוצה. זוהי קבלת התורה של פורים, כאשר משמעותה משתנה: לא קבלה אובייקטיבית של חוקים, אלא התחייבות חד צדדית לכתוב את אותם הדברים על לוח לבנו. התורה נחקקת והופכת למהות אחת עם מקבליה, ושום מודעא לא תוכל לבטל את הקבלה הזו.
בליל הסדר, אחריותו של כל אב היא להוריש לבנו את אותו 'זיכרון', להעביר את הלפיד הבסיסי ביותר אל דור העתיד. בלילה הזה מוטלת על כל אב החובה להוריש לבנו את החוויה של בחירת עם ישראל. הקב"ה פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. לא מצוות היו הזכות של עם ישראל במצרים, וגם אלו שהיו – דם מילה ודם הפסח – התמקדו בדם, שהרי "הדם הוא הנפש", ואת הנפש נתנו לקב"ה במצרים. סרוחי מעש, שבעי רוגז, עדורי אמת, עמוסי בטן – מכל אלה אבה הקב"ה תהילה, והיא תהילתו. הקב"ה הבטיח להוציאנו, והבטחה לעולם איננה בתמורה למשהו. ללא תורה, ללא סיבה נראית לעין – הוא בחר בנו מכל העמים. אין כאן משמעות לרציונל, ולכן אפילו כולנו חכמים מצווה עלינו לספר. הסיפור הזה הוא על עצם הקיום שלנו. עם ישראל נותן את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ומגדיר כלפי עם ועולם, ובעיקר כלפי שמיא, כי אין לנו דבר מלבד הנפש היהודית, והיא הבית שלנו. בזה ה' בחר. את החוויה הזאת של הרצון הא-לוהי לבחור בנו יש להנחיל הלאה.
להנחיל את השכרות
המן איננו יודע כי באותו יום שבו משה רבנו נפטר הוא גם נולד. המהר"ל מבאר כי המן תופס את השנה כשנה לינארית: יש לה התחלה, בניסן, אבל היא גוועת לאיטה כשמגיע אדר. הוא לא מבין כי הקמילה, עם מותו של משה, היא פריחה אביבית חדשה. בשעה שלדעת ולשכל אין שום סיבה לבחור בנו ואנו נעדרי זכויות לגמרי, דווקא אז מגיעה הסיבה האמיתית לבחירה הזו, שהיא למעלה מכל היגיון. לכן, בלילה הזה אנו שותים ארבע כוסות של יין, דרך חירות. זהו תהליך הקשה שבעתיים מהתהליך של פורים. שכן קל מאוד לשקוע אל היין ואל החוויה העצמית ולזנוח את כל מה שמסביב, אבל להנחיל את חווית השכרות לאחרים? להעביר לבנים את היכולת להתנתק מן הסיבות ההגיוניות ההולכות ומתחלפות, ולשקוע אל תוך מוחלטות של היות נבחר, אל ודאות קיומית שאין לה תחליף?
ולשם כך נוצר סיפור. סיפור, עיקרו הוא דווקא בסובייקטיביות שלו, בכך שלעולם איננו נשנה בדייקנות זהה, בנראטיב האישי כל כך שכל מספר מדביק לו. הסיפור הוא פשוט ביותר, את פרטיו כולם מכירים ואת הניסים כבר למדנו ונלמד כשנעסוק בספר שמות. אבל הדגש בליל הסדר הוא על המפגש הבלתי אפשרי של "לא על ידי מלאך… אני ה'".
ללא פירושים, בקריאה של הטקסט עצמו, כל אחד ואחד מאיתנו צריך להטיל את עצמו על הטקסט ולחשוב כיצד הוא חווה את הלילה הזה. איננו חפצים דווקא בתורתו של הבן החכם ואוהב המצוות, כי אם בסיעור המוחות של כל ארבעת הבנים, המתמודדים איש איש בדרכו עם הרעיון של הבחירה בהם. החכם מתמקד במשמעות הפרקטית של הברית – המצוות; הרשע מתמקד בעול ובמחויבות ולכן הוא כופר בעיקר הרעיון של הלילה הזה, שכולו מבוסס על בחירה מחייבת; התם דווקא מרגיש את החוויה אבל לא יודע לשים עליה את האצבע, ולכן נענה בקיצור נמרץ וללא ציצים ופרחים: בחוזק יד הוציאנו ה'; ואילו את זה שאינו יודע לשאול אי אפשר להפנות אל ה'בחוזק יד' הלא הגיוני של רגע הבחירה אלא רק אל משמעות הסיבה לעצם הבחירה או לתוצאותיה: בעבור זה. כשכל אחד מארבעת הכיוונים הללו תוחם את רעיון הבחירה מכל עבריה, הרי שמעלתה של הבחירה והיותה עיקר הלילה קמה וגם ניצבה. ה'זיכרון' התודעתי של העם, שנצרב בלילה הזה ביציאת מצרים, הופך לסיפור: האב מספר לבנו, ואם אין לו בן הוא מספר לעצמו, וכך 'היום הזה נהיית לעם' קורם עור וגידים, עוטה מילים ומקבל משמעויות וניסוח. החוויה הופכת למוגדרת, הסובייקטיביות מקבלת משמעות אובייקטיבית. אז כבר אפשר לדבר על מצוות: פסח, מצה ומרור.
משמעות הבחירה
'חייב אדם להראות את עצמו', כגרסת הרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו). הניסיון להרגיש כאילו אני נעקר ממציאות המאה העשרים ואחת והולך לאחור, למצרים, ואני עֵד לעשר המכות וליציאה עצמה – פשטני משהו. אבל אדם בהחלט יכול לחוות גם בהיותו מסב לשולחן הסדר בביתו המפואר את החוויה הקיומית ולתהות מה גרם לקב"ה לבחור בו, מה משמעות האחריות המוטלת עליו ואיך ובמה היא מתבטאת. על כל אלה אפשר לספר גם אחרי שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011
