הקפדנות ההלכתית והנוסח המקובע משדרים מסר הפוך מזה שחז"ל רצו בו בתחילה. עיון במצוות ה'הגדה' חושף כי העיצוב הקיים, תולדת הגלות, הוא תוצר של רצון למצוא את חירות האדם בשמירת זהותו הדתית
מחובת שתיית היין בליל הסדר נראה שחז"ל ביקשו לעצב לילה של רוממות רוח הבאה בשמחת היין, שבמהלכו מספרים על גדולת המוציא ממצרים, ועל שמחת היוצאים והודאתם. את מצוות "והגדת" הם שילבו בסעודת בני חורין, שבה חיקו חברה שיש בה מעמד עבדים ומעמד בני חורין; כאלה המשוחררים מתלות בתנאי הקיום הפיזיים ופנויים לסימפוזיונים, אגב השתרכות על מיטות בהט ויין מלכות רב. בלילה אחד ביקשו להמחיש את ההבדל בין עבד לבין בן חורין.
הגדילו ודרשו חכמים את ארבעת המופעים למצוות "והגדת – ואמרת" שבתורה, כניסיון מיוחד בלילה הזה לנהל שיח פתוח הפונה לבן המיוחד ועונה לו לפי דרכו. בשום פנים לא שאלות ידועות מראש ואף לא תשובות קבועות. שהרי הלילה הזה כולו חירות.
אך במקום זאת מה יש בהגדה? ארבע שאלות מה נשתנה. היכן ההזדמנות לשמוע את הילדים ואת שאלותיהם? האם קצרה הרוח מלהמתין וכבר נקבעה מתכונת השאלות לאלפיים השנים הבאות, לכל הילדים ולכל הילדות?
ואם במדרש הבנים עסקינן עוד יש לשאול: לשם מה מובא מדרש זה? האם הדבר חלק מה"הגדה"? מדוע בא מקומו לאחר מעשה החכמים בבני ברק ואחר תשובת "עבדים היינו"? ומדוע לא יבוא לפני "מה נשתנה" או לכל הפחות מיד לאחריו?
ומכאן ל"הגדה" עצמה. כיצד לילה שבו מקיימים "והגדת" לפי דעתו ושאלתו של בן הופך להגדה קבועה וכמעט בלתי מובנת? ומה היא "ההגדה" – היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת? ועוד שאלה אחת מטרידה: מדוע בעצם אין אנו מספרים ביציאת מצרים כפי שא-לוהים סיפרהּ לנו בתורתו? האם לא רצה שנחזור מדי שנה לספר ביציאת מצרים כפי שהוא עצמו תיארה? ומדוע אין טקסט פתוח וחופשי לסיפור ההגדה?
יתר על כן, מה פתאום "סדר" בלילה של חירות? כל העושר של ליל התקדש החג מסודר במקצב טקסי משמעתי, נמתח ונמדד במידות, שיעורין ולו"ז צבאי קצוב ומדוקדק. למביט מהצד נראה הדבר כסדר עבדותי, שבו בני ישראל יוצאים "ביד חובה": שתיית שתי כוסות יין ואכילת שלושה "כזית" מצה מינימום, עוד לפני שהתחלנו לאכול סעודת חג; הטיה מלאכותית של מסובין שסיבתה נעקרה מאתינו לגמרי, ואף מצת החירות נתונה בשבט ביקורת המידות והמשקלות ומסדר הזמנים של גיוס החובה. האם זוהי דרך החירות?
סיפורה של ארץ ישראל
נפנה מבטנו אל ההגדה. מהי ההגדה ומה המינימום הנדרש להיאמר בה?
מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז, א-ו) עולה כי המצווה מן התורה היא לספר ביציאת מצרים באופן חופשי ולהודיע זאת לבנים בין שאלו ובין אם לאו. המצווה מדרבנן היא להוסיף וליצור אקלים של סקרנות ועניין, שאליו יוצקים את הסיפור בתבנית שתחילתו גנות וסופו שבח. מכלל הסיפור יש לדרוש את פרשת מקרא ביכורים עד סופה ולסיום יש לומר את מאמר רבן גמליאל "כל שלא אמר שלושה דברים וגו'".
זוהי אם כן הגדרת חז"ל לתבנית סיפור יציאת מצרים. אך לפי זה קטעי ההגדה המוכרים – 'הא לחמא עניא', מעשה החכמים שהיו מסובים בבני ברק, משנת רבי אלעזר בן עזריה, 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה', 'ברוך שומר הבטחתו לישראל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו', המכות שלקו המצרים במצרים ועל הים , 'דיינו' – כולם אינם מכלל ההגדה. מדוע שובצו בה?
ועוד: מפני מה הפכה פרשת "מקרא ביכורים" לעיקר ההגדה ולא הקריאה בפרשיות שמות-בשלח? כיצד מגדירה פרשת מקרא ביכורים את מצוות "והגדת"? ומדוע הדרישה בפרשה היא היא העיקר ולא הקריאה בה?
התשובה ככל הנראה נמצאת בהבנה אחרת של מהות ההגדה. ההגדה, כפי שנראה מיד, היא ניסיון של חכמים לשחזר את מעמד מקרא ביכורים בלֵיל סעודה שתכליתו לשבח את היותנו בארץ ישראל (גם באין מקדש), על רקע הגלות שנתנסו בה אבותינו.
בעניין הפסח נאמר בתורה "והגדת לבנך". חיפשו חכמינו ולא מצאו אלא מקום אחד בתורה שיש בו הגדה כמצווה של אמירה, והוא פרשת מקרא ביכורים: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". "הגדתי" זה זוכה לגזירה שווה – "הגדתי"-"והגדת": מה כאן מקרא ביכורים אף כאן מקרא ביכורים. שהרי בהגדה זו בדיוק בא סיפור-סיכום תמציתי של יציאת מצרים הפותח בגנות ומסיים בשבח, ועוד יש בו הוראה מוסרית נורמטיבית הנוגעת לשימוח החוליות החלשות בחברה.
אחר החורבן אין מקרא ביכורים קיים. אין מקדש ואין מזבח. אבל השולחן הוא כמזבח ויש לנו מצוות 'מגיד'. מגיד זה אף הוא נאמר בחג חקלאי ובו ביכורי אביב שעורה. אשר על כן אפשר לקרוא ולדרוש את המגיד ההוא בהגדה הזו.
מכאן נלמד שתכלית אכילת המצה היא לא זיכרון העבר כשלעצמו, אלא הערכת ההווה. אכילת המצה כלחם עוני וזיכרון עניותנו ושעבודנו וחפזוננו הם לשם השוואה ויצירת יחס נכון לשפעת התבואה ולעושרה הנוכחי בארץ ישראל. שהרי התורה היא זו המקפידה לקיים את הפסח באביב: "את חג המצות תשמר… למועד חדש האביב…" (שמות כג, טו-טז); "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' א-להיך כי בחודש האביב הוציאך ה' א-להיך" (דברים טז, יג).
מצת המצווה שעליה יש להגיד את ה"הגדה" מחוברת למנחת העומר המובאת ממחרת השבת כביכורי קציר שעורים בעצם האביב. שולחן ליל הסדר הופך להיות המזבח לזבח הפסח של המשפחה ועורך הסדר לכהן. ובכל בית תיאמר הגדת הביכורים, המספרת בתמצית את מצב החסר והגנות בתולדות ימינו כדי שנעריך, נכיר תודה ונגלה את היחס הראוי במצב השבח – הצלחת האביב בארץ ישראל. כך ביקשו חז"ל לשלב בסדר עצמו בין המימד ההיסטורי של החג – המצה, הגנות – לבין המימד החקלאי של הישיבה בארץ ישראל שהוא השבח.
מצוות ההגדה אינה אפוא רק סיפור של מה שהיה, סיפור ניסי ההצלה שהיו סביב היציאה ממצרים, אלא גם סיפור הביאה אל הארץ והמחויבות שזו יוצרת. חז"ל הבינו כי לא נתבקשנו לספר את הסיפור כפי שהוא מופיע בספר שמות. התבקשנו לספר ולהצהיר על הזיקה שבין יציאת מצרים לירושת הארץ וההצלחה הכלכלית בה. וזהו שדרשו חז"ל במשנה: 'ודורש בארמי אובד אבי עד שיגמור את הפרשה כולה'. הדגש הוא על סוף הפרשה, העוסק בשבח – שבח הארץ.
מהשוואת המדרש המופיע בהגדתנו למקורו בספרי נראה שחסר קטע שלם הדורש את פסוקי השבח שבסוף הפרשה. לעומת הגדתנו שמסיימת בפירוט המכות על המצרים, בספרי ובמדרש הגדול נאמר בהמשך:
'ויבאנו אל המקום הזה' – זה בית המקדש… יכול ארץ ישראל? כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת כבר ארץ ישראל אמורה, ומה תלמוד לומר ויביאנו אל המקום הזה – בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ. 'ארץ זבת חלב ודבש'… ארץ שפירותיה שמנים כחלב ומתוקים כדבש.
ואכן, בהגדות ארץ ישראליות שנמצאו בגניזה הקהירית אנו מוצאים את הפסוקים הללו ואת הדרשות שעליהם.
נראה אפוא שמלכתחילה נתכוונו חז"ל לומר את פרשת הביכורים בשלמותה – מתחילתה ועד סופה.
השתא עבדי
כך היה בתקופת התנאים, אך בתקופת האמוראים בבבל נשמט שלב זה של הגאולה הלאומית, שהיא התכלית של גאולת מצרים. היעדר המקדש והיעדר הארץ פגמו בשמחת השחרור. מה טעם בהגדה ובליל הסדר כשאנו משועבדים בעול הגויים? השתא עבדי!
משלב זה משתנה מוקד הלילה מגאולה לאומית ומעצמאות וריבונות ארצית לגאולה רוחנית ותרבותית. אפשר שזו הסיבה המרכזית לדעת רב בגמרת פסחים שלפיה "מתחיל בגנות" הוא תוספת מוקדמת ל"ארמי אובד אבי", גנות שעיקרה שלילה תרבותית-זהותית: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ואם זו התחלתה של הגנות, הרי שמכאן ניתן ללמוד מהו השבח. עיקר השבח הגאולי הוא בניצחון הרוח והאמונה, והלא זה קיים ביתר שאת בגלות הבבלית.
כך ניסוחו של הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ד):
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו לייחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה.
מה היה עיקר הגאולה? מה דגשה? מה מבקשים להבליט ולספר? איזה דגם של גאולה תשמש יציאת מצרים לגאולות אחרות? מתח זה ישמש בוויכוחים שונים בין החכמים כבר בתקופת התנאים. מכל מקום זכינו להבנה כי ליל הסדר הופך להיות מסירה תרבותית-דתית יותר מאשר ערב חירות מקדשית–ארצישראלית של חיים חקלאיים, לאומיים וריבוניים. זו הסיבה להעדפה של ה"דרש" על פני ה"מקרא" בפרשת הביכורים. הדרשה חביבה על חכמים. היא חביבה על פני פשוטו של מקרא. פשוטו של מקרא ביכורים מציב אידיליה אחרת – רוח אחרת מזו שניתן להדהד אותה במדרש. המדרש הוא כוחם של חכמים, הוא יצירת תושב"ע, הוא מולדת הרוח הדתית שעלתה עם שקיעת הסמלים המרחביים המקומיים כמו ארץ ישראל, מקדש ומזבח, כהן ונביא.
המדרש ההלכתי-אגדתי הוא הכלי לעיצוב מחודש של העולם הדתי בעולם שבו הקיום היהודי נטול ריאליות לאומית. המדרש ההלכתי-אגדתי הופך להיות התוכן העיקרי של המסירה, ובלשון חכמים: 'מדרשות במקום קורבן פסח תיקנום'.
כך הפך ליל הסדר, שביסודו הוא ליל קריאה בהגדה לילד שאינו יודע לשאול או לתם, למצג של תלמידי חכמים במהלך עיון למדני ומדרשי. לא רק דורשים לבן החכם כהלכות הפסח, ולא רק שדוגמת הדרישה היא בחלופה לקרבן הפסח – מצת האפיקומן, אלא שכוחם של חכמים בא לידי ביטוי בעיבוד הגמיש של פסוקי ארבעת הבנים.
עתה בני חורין
זו גם הסיבה לכך שליל הסדר זוכה לאופי הלכתי משמעתי קפדני, שכן זו מבטאת את תמצית הניצחון הרוחני-חכמי. כשם שהתפילה המנוסחת והמקובעת "ניצחה" את התפילה הספונטנית והנציחה אותה לדורות כפעילות טקסית שאורגנה בזמנים, שיעורים וכדומה, כך ניצח הסדר של המגיד המנוסח והנדרש את הסיפור הספונטני ואת ההתנהלות החופשית של סעודת החירות.
השימוש של חז"ל במושג בני חורין משקף תודעה זו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. בן חורין הוא זה הפנוי מעבודה לשם תנאי הקיום הפיזי ועסוק בצרכים הגבוהים שלו. ההנחיות והפעולות הקצובות והמדודות של ליל הסדר אכן משקפות כפיפות לצרכים גבוהים. הצורך הגבוה הוא הכפפה לעול מצוות ולעבדות ה'. יציאת מצרים היא יציאה מעבדות אנוש על כל מוראותיה וכניסה לעבדות שמימית. שחרור מההתניה האנושית ותוצריה והיכבלות במסגרות החכמה והרצון הא-לוהיים.
חז"ל לקחו לעצמם את החירות לתת תשובה לבן השואל כיצד ממשיכים את המסורת היהודית במציאות של גלות. מהתורה הם למדו כי יש לתת תשובה לבן המסוים העומד לפנינו, ועתה, יותר מכול, עומד לפנינו בן שהוא 'השתא עבדי', השואף להיות לשנה הבאה בן חורין.
המאבק על עיצוב ליל הסדר הוא מאבק על עיצוב התודעה הדתית האמורה להיות גאולתו של האדם הדתי וניסיון לעצב את הגאולה העתידית בדמות האופי שמקנים לגאולת מצרים. את התחושה הזו ביקשו להעביר חכמינו באמצעות העיצוב המסודר של ליל הסדר. בלילה הזה בעת גלותנו אנו חוגגים את ניצחון התורה שבעל פה בעיצוב הזהות הדתית ושמירתה בתוך ההוויה הגלותית.
ומה בדורנו? זה עניין למאמר אחר… אך דומה שיש להוסיף ולדרוש לפחות את הקטע האחרון בפרשת מקרא ביכורים: "ויביאנו אל המקום הזה" וכו'.
הרב ראובן הכהן אוריה הוא ראש ישיבת 'שחרית' – בית יהודה בכפר מימון
פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011
